אחת השאלות שחוזרות על עצמן בפגישות לאחר קימה מאבל היא גם הפשוטה ביותר וגם המפתיעה ביותר: אבא נפטר לפני חודשיים, יש דירה על שמו, ואנחנו הילדים. למה הבנק לא מוכן לשחרר כלום, ולמה בטאבו אומרים לנו שאי אפשר לבצע שינוי ברישום הזכויות.
התשובה היא שהמוות מעביר את הזכויות מבחינה מהותית, אך אינו מסדיר אותן מבחינה פורמלית. כדי שמערכת כלשהי, בנק, טאבו, חברת ביטוח או רשות המסים, תכיר בכם כיורשים, נדרש מסמך רשמי שקובע מי הם היורשים ומה חלקו של כל אחד. המסמך הזה נקרא צו, ויש שני סוגים שלו.
המסגרת הנורמטיבית נקבעה בעיקרה בחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בה נקבעו הוראות החוק הכלליות ובפרט אלו רלוונטיות למצב בו אין צוואה (אשר בכוחה לגבור על הוראות החוק בברירת המחדל).
שני מסלולים, שאלה אחת מקדימה
השאלה שקובעת באיזה מסלול הולכים היא פשוטה: האם המנוח הותיר צוואה.
ככל והמנוח הותיר צוואה, נדרשת בקשה לצו קיום צוואה. הצו הזה אינו קובע את זהות היורשים אלא מאשר שהצוואה שהוגשה תקפה, ומכאן ואילך היא זו שקובעת מה מקבל כל אחד. הצוואה היא הבוס. הצו מעניק לה תוקף שניתן לפעול לפיו.
ככל והמנוח לא הותיר צוואה, מגישים בקשה לצו ירושה. כאן אין מסמך שמבטא את רצון המנוח, ולכן החוק הוא שקובע מי יורש ובאיזה שיעור. הצו אינו מפעיל את רצונו של אדם, הוא מפעיל את ברירת המחדל של המדינה.
סדר היורשים כשאין צוואה
כשאין צוואה, החלוקה נעשית לפי מדרג קבוע. באופן כללי, בן או בת הזוג יורשים במשותף, עם יתר היורשים הילדים וצאצאיהם. בהיעדר ילדים וצאצאים, עוברים להורי המנוח וצאצאיהם, ובהיעדרם להורי הוריו וצאצאיהם.
לבן או בת הזוג יש גם זכויות נוספות מעבר לחלק בעיזבון, למשל בנוגע למיטלטלין של משק הבית המשותף וברכב, וכן קיימים כללים מיוחדים כאשר בני הזוג היו נשואים או ידועים בציבור ע''פ מבחנים משפטיים הבוחנים את מהות וטיב הקשר.
הנקודה המעשית החשובה היא שהמדרג הזה אינו מתחשב כלל במה שהמשפחה יודעת. הוא אינו יודע שהבת היא זו שטיפלה בהורה במשך שבע שנים, ואינו יודע שהבן התנתק לפני עשור. הוא אינו יודע שהיה סיכום בעל פה, ואינו יודע שהאב אמר בארוחת שישי מה הוא רוצה. חלוקה על פי דין היא חלוקה עיוורת לביוגרפיה.
זו אחת הסיבות אשר מדרבנות אנשים לערוך צוואה, וזו גם הסיבה שעריכת צוואה היא פעולה של משפט מניעתי במובן המובהק: היא מונעת סכסוך שטרם נולד, בעלות נמוכה יחסית לעומת עלות ומשקל הסכסוך עצמו אשר עשוי להיווצר, ואשר מטבע הדברים המצווה יבקש למנוע או לצמצם אירועים מסוג זה.
לאן מגישים
הבקשה לצו קיום צוואה מוגשת לרשם לענייני ירושה. זהו גוף מנהלי, ולא בית משפט, וההליך אצלו הוא בדרך כלל הליך של בדיקה ואישור ולא של התדיינות.
הבקשה כרוכה בתשלום אגרה, בצירוף תעודת פטירה, ובמשלוח הודעות לשאר היורשים. אם הוגשה בקשה לצו קיום צוואה, מצרפים כמובן את הצוואה המקורית ככל וישנה (וככל ולא, יידרש הליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה), הרשם מפרסם הודעה על הגשת הבקשה, וכל מי שמבקש להתנגד רשאי לעשות זאת בתוך התקופה שנקבעה.
הרגע שבו התיק עובר לבית משפט
כל עוד אין מחלוקת, ההליך נשאר אצל הרשם והוא מסתיים בצו. אלא שישנם מצבים שבהם התיק מועבר לבית המשפט לענייני משפחה, ובראשם הגשת התנגדות.
גם מצבים אחרים מעבירים את הדיון לבית המשפט, למשל כאשר אחד הצדדים אינו כשיר, כאשר נדרשת הכרעה בשאלה עובדתית מורכבת, או כאשר קיימת בעיה בצוואה עצמה, כגון פגם בצורתה או ספק לגבי נסיבות עריכתה.
ההבדל בין שני המסלולים הוא דרמטי מבחינת זמן ועלות. תיק ללא מחלוקת מסתיים בדרך כלל בתוך שבועות עד חודשים ספורים. תיק שעבר לבית המשפט הוא הליך משפטי לכל דבר, עם כתבי טענות, ראיות, לעיתים חוות דעת מומחים בשאלת כשירות, וחקירות. אורכו עשוי להתארך עד כדי שנים.
מה שכדאי לעשות לפני שמגישים
שתי בדיקות פשוטות חוסכות הרבה. הראשונה היא לוודא שאין צוואה מאוחרת יותר. משפחות מגלות לעיתים, אחרי שכבר ניתן צו ירושה, שהמנוח ערך צוואה שאיש לא ידע עליה. הליך של תיקון או ביטול צו הוא אפשרי אך מורכב יותר, ועדיף לבדוק מראש.
הבדיקה השנייה נוגעת להיקף העיזבון. יש נכסים שאינם מתחלקים לפי הכללים הרגילים, כגון כספים שיש להם מוטב מוגדר, כמו ביטוחי חיים וחלק מהמוצרים הפנסיוניים. במקרים כאלה הכסף עובר למוטב שנרשם ולא ליורשים על פי הצו. משפחה שאינה מודעת לכך עשויה לבנות ציפיות שגויות לגבי החלוקה בפועל.
חוסר ההתאמה בין הוראות הצוואה לבין רישום המוטבים במוצרים הפנסיוניים הוא אחד המקורות המוכרים בסכסוכי משפחה, אדם עורך צוואה מדוקדקת ומחלק בה בקפידה, ושוכח שרישום המוטב בקרן הפנסיה נעשה לפני עשרים שנה ומעולם לא עודכן, נתון שמוטב ונכון לבדוק בעת עריכת צוואה.
התנגדות, ומי בכלל רשאי להגיש
ההתנגדות אינה פתוחה לכל דורש. נדרש עניין בעיזבון, כלומר מעמד של מי שהצו עשוי להשפיע על זכויותיו, ובראשם יורש על פי דין שהצוואה מדירה אותו או יורש על פי צוואה קודמת.
הגשת ההתנגדות אינה רק החלטה משפטית אלא גם החלטה אסטרטגית ומשפחתית. ככלל היא מקפיאה את חלוקת העיזבון, מעבירה את התיק לבית המשפט, וממקמת את המשפחה ביריבות פורמלית שנמשכת עד הכרעה ולעיתים תקופות ארוכות. יש מקרים שבהם אין ברירה. יש מקרים שבהם השאלה האמיתית אינה אם יש עילה אלא אם התוצאה הצפויה מצדיקה את המחיר.
לצד זאת, קיים גם המצב ההפוך: יורש שמהסס, מוותר על ההתנגדות מתוך רצון לשמור על שלום בית, ומאוחר יותר מגלה שהמועדים חלפו. זו החלטה שכדאי לקבל מתוך ידיעה ולא מתוך היסוס, ובוודאי לא מתוך אי ידיעה שקיים מועד בכלל.
כשיש קטין או חסוי בין היורשים
כאשר בין היורשים יש קטין, או אדם שמונה לו אפוטרופוס, ההליך מקבל שכבה נוספת, כאשר יש לדון בשאלה בין היתר האם למנות אפוטרופוס לדין ככל ונדרש, כן כאשר מדובר בחלוקה שאינה לפי הצו, וכן הסתלקות מן העיזבון, החלטות אלו כפופות לכללים מיוחדים ולעיתים לאישור בית המשפט, מתוך תפיסה שאין לפגוע בזכויותיו של מי שאינו יכול לשמור עליהן בעצמו.
המשמעות המעשית היא שהסדר משפחתי שנראה הגיוני לכל המבוגרים סביב השולחן אינו בהכרח בר ביצוע כשיש קטין בתמונה, וכדאי לברר זאת עם גורם מקצועי עורך דין מוסמך לפני שמגיעים להסכמות ולא אחרי.
עיזבון עם חובות
עוד עניין שעשוי להפתיע יורשים הוא מצב בו העיזבון כולל מנגד גם התחייבויות ולא רק נכסים. החוק מסדיר את סדר תשלום החובות מתוך העיזבון, ובאופן עקרוני היורש אינו נדרש לשאת בחובות מעבר לשווי מה שקיבל, ובלבד שנהג כדין ולא ערבב נכסי עיזבון בנכסיו ככלל.
המסקנה המעשית: לפני שמחלקים ומעבירים כספים, כדאי לברר מה מצב החובות. יורשים שמיהרו לחלק ביניהם וגילו רק אחר כך חוב משמעותי מוצאים את עצמם במצב מורכב.
לעניין ההתנגדות עצמה, עילותיה וסיכוייה, ראו מבצר הרצון האחרון, התנגדות לביצוע צוואה. על השילוב בין צוואה לבין הסדרת ההווה, ראו צוואה הדדית וייפוי כוח מתמשך.
האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ פרטני. כל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו.
