התקרה בוכה, כשהמים יורדים ומבצבצים מלמעלה
זה מתחיל בכתם קטן בפינת התקרה של חדר הרחצה, ממשיך בצבע שמתקלף ובטיח שמתפורר, ומגיע לעובש, לריח טחב ולחשבון שהולך ותופח. לעיתים זה מתחיל דווקא ברעש: השכן מלמעלה משפץ, הקידוחים מרעידים את התקרה, ובתוך ימים מופיעים סדקים, מים חודרים לארון החשמל והפקקים קופצים. בעל הדירה התחתונה עולה קומה ומקבל תשובה מוכרת: "אצלי הכול יבש, זה בטח מהצינור של הבניין". השכן מפנה אל ועד הבית, ועד הבית מפנה אל השכן, והמים, שאינם מכירים בוויכוחים, ממשיכים לטפטף.
השאלה המשפטית נשמעת פשוטה, ובפועל היא מן הנפוצות והסבוכות בדיני הבתים המשותפים: מי חייב לתקן את מקור הנזילה, מי משלם על הנזק שכבר נגרם, ולאן פונים כשאיש אינו מוכן לקחת אחריות. התשובה אינה תלויה בשאלה מאיזו קומה ירדו המים, אלא בשאלה היכן נמצא הכשל, למי הוא שייך ומה עשה בעליו כדי למנוע אותו.
המסגרת הנורמטיבית
חוק המקרקעין קובע עיקרון יסוד: בעלות בנכס אינה מצדיקה כשלעצמה עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר. לצידו מגדיר החוק "רכוש משותף" ככל חלקי הבית המשותף שאינם רשומים כדירות, ומונה בהם גם מתקני מים והסקה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או את מרביתם, גם כשהם עוברים בתחומי דירה מסוימת. צינור ראשי שעובר בקיר של הדירה העליונה ומשרת את כל הבניין נשאר אפוא רכוש משותף, והאחריות לתחזוקתו מוטלת על נציגות הבית, כשההוצאה מתחלקת בין כל בעלי הדירות, בדרך כלל לפי יחס שטח הדירות.
התקנון המצוי שבתוספת לחוק, החל בכל בית משותף ככלל וככל שלא קבע לעצמו הסדר אחר, משלים את התמונה: בעל דירה אינו רשאי לבצע בדירתו שינויים הפוגעים בדירה אחרת בלי הסכמת בעליה; הוא רשאי לדרוש מהנציגות לתקן את הרכוש המשותף ומבעל דירה אחרת לתקן את דירתו, כאשר אי התיקון עלול לפגוע בדירתו; והוא חייב להרשות ביצוע עבודות הכרחיות בדירתו לצורך החזקת הרכוש המשותף.
במישור הנזיקי, פקודת הנזיקין מעבירה את נטל ההוכחה אל הנתבע כאשר הנזק נגרם על ידי "דבר נמלט" מנכס שהוא תופש, ובתי המשפט קבעו זה מכבר כי מים שנמלטו מרשותו של אדם הם דבר כזה. משהוכח שהמים יצאו מהדירה העליונה וגרמו לנזק, נותרת לבעליה הגנה אחת: להוכיח שלא התרשל. לכך מצטרפות עוולת המטרד, כאשר רטיבות מתמשכת פוגעת של ממש בשימוש הסביר בדירה, והכלל "הדבר מעיד על עצמו", שעשוי לחול כאשר מקור הנזק נותר עמום ונמצא בשליטתו המלאה של הנתבע.
נקודת ההתפצלות: המקום שבו נקבע מי משלם
מערכת המים בבניין דומה לעץ: גזע ראשי שמשרת את כולם, וענפים שמתפצלים ממנו אל כל דירה. בית המשפט העליון עמד על כך שמתקן המשרת את כל הדירות או את מרביתן הוא רכוש משותף, ואילו מתקן שהותקן כדי לשמש דירה אחת בלבד הוא חלק בלתי נפרד ממנה. באותה הזדמנות הוער כי הנוהג המקובל רואה בקטע הצנרת המתפצל מן הקו הראשי אל דירה מסוימת חלק מאותה דירה, וכי זו הגישה ההגיונית, ועם זאת הודגש בהליכים שונים כי המחוקק טרם אמר בכך את דברו ושהשאלה לא הוכרעה במפורש. בפועל, כאשר הנזילה נובעת מאיטום כושל של חדר רחצה, מחיבור רעוע בין צנרת הדירה לקו הראשי או מתוספת שבעל הדירה העליונה חיבר בעצמו, האחריות מוטלת עליו; כאשר הכשל בקו הראשי עצמו, האחריות עוברת אל הנציגות ואל כלל בעלי הדירות.
מה נקבע בבתי המשפט
בסוגיות אלו נפסקו קביעות ואבחנות שונות, כך נקבע כי עצם ירידת המים מלמעלה אינה מספיקה, ועל התובע להוכיח את מקור הנזילה ואת הקשר בינו לבין הנזק. נקבע גם כי העברת הנטל אינה אחריות מוחלטת: כאשר צינור תקין ונסתר התבקע לפתע, בלי סימנים מוקדמים שיכלו להתריע לא בהכרח תוכר כהתרשלות, כך גם נדחתה תביעה נגד מי שמדירתו פרצו המים, ואילו נזילות קודמות, התרעות שלא טופלו או איטום פגום שנמצא בדירה העליונה ביססו את אחריות בעליה, אך עדיין ככלל תיתכן התייחסות שמבססת אחריות של בעל דירה עליונה בשל חוקי הטבע כי מים יורדים למקום נמוך וככל ויוכח כי ישנה רטיבות יתכן כי הנטל יועבר לבעל הדירה העליונה בקלות יחסית.
בנכס מושכר יש להבחין כי האחריות לתקינות הדירה מוטלת ככלל על הבעלים, ולא על שוכר שלא גרם לנזילה בפועל. ומי שרכש את הדירה העליונה לאחר שהנזק כבר נגרם, ומיד אפשר בדיקה ותיקון, לא חויב בנזקים שנגרמו בתקופת הבעלים הקודמים.
בתי המשפט לא היססו לחייב בעל דירה לפתוח את הריצוף בחדר הרחצה כדי לאתר את הצינור הדולף, וקבעו כי מי שמנע מן המומחה להיכנס לדירתו, או פירק את הריצוף בעצמו שלא בנוכחותו, נושא בתוצאות ויתקשה לטעון לאחר מכן שמקור הנזילה לא הוכח. לצד צו התיקון ותשלום עלות השיקום, נפסק פיצוי על עוגמת נפש במקרים של רטיבות מתמשכת, עובש וריח, תוך מתן משקל למשך הסבל, אם כי הודגש שפיצוי כזה נתון לשיקול דעת ואינו נפסק בכל מקרה.
כשהשכן מלמעלה משפץ
שיפוץ בדירה העליונה מוסיף לסכסוך שכבה נוספת. היתר בנייה הוא עניין תכנוני מול הוועדה המקומית, ואילו ההסכמה של השכנים לשינוי הפוגע בדירתם היא עניין קנייני ביניהם; עבודה שנעשתה בלי היתר מחזקת את הטענות נגד המשפץ, ואולם גם היתר אינו מכשיר פגיעה בדירה שמתחת: בית המשפט העליון קבע כבר לפני עשורים כי גם מי שקיבל רישיון בנייה אינו רשאי לבצע שינויים הפוגעים ברכוש המשותף או בדירה אחרת בלי ההסכמה הנדרשת, ואין נפקא מינה אם הפגיעה קטנה או גדולה. צביעה של הסדקים בתקרה אינה תיקון, כל עוד לא טופל המקור, והרטיבות ממשיכה להצטבר בעומק. כאשר מקור הנזק נמצא בדירה העליונה ובעליה אינו מאפשר בדיקה, ניתן לבקש מבית המשפט צו המורה לאפשר כניסת מומחה, ובמקרים דחופים גם צו זמני להפסקת העבודות.
לאן פונים: המפקח או בית המשפט
לסכסוכים בין בעלי דירות בעניין חובותיהם לפי התקנון ובעניין השתתפות בהוצאות הרכוש המשותף, הוקנתה סמכות ייחודית למפקח על רישום המקרקעין, ולכן הדרישה לחייב את השכן או את הנציגות לתקן את מקור הנזילה מוגשת בדרך כלל אליו. עם זאת, נפסק כי המפקח אינו מוסמך לפסוק פיצוי על נזקים שכבר נגרמו לדירה, שמקומו בבית משפט השלום, כאשר הליכים רכים מוגשים ככריכה לבית משפט בבקשה לפיצוי וצו מניעה זמני וקבוע להפסקת עבודות וביצוע תיקונים.
בהליכים שבהם צד לא המתין ותיקן בעצמו צינור משותף? בית המשפט העליון קבע כי דרך המלך היא פנייה לנציגות ולאחר מכן תביעה, והחזר יינתן רק בחריג, כשהוכח שהנציגות סירבה, שההמתנה הייתה מחמירה את הנזק באופן משמעותי, שהתיקון היה נחוץ ונעשה כראוי, ורק בגובה הוצאה סבירה.
תיעוד וראיות
בתיקי נזילות, מי שתיעד ראשון נמצא בדרך כלל בעמדה טובה יותר. מומלץ לצלם את הכתמים מיום הופעתם, לשמור כל פנייה לשכן ולנציגות בכתב, להזמין בדיקה של מאתר נזילות מוסמך ולשמור את הדוח, ולתעד גם סירוב לאפשר כניסה. כאשר מגיעים להסכמות, כדאי לקבוע מראש מומחה מוסכם, לוח זמנים לתיקון, דרך פעולה במקרה חירום ומה קורה אם הנזילה חוזרת, ולא להסתפק בתיקון קוסמטי.
לפני שהטפטוף הופך למבול
סכסוך על נזילה בין שכנים נוטה להסלים מהר, ומה שהתחיל בכתם עלול להפוך להליך משפטי ממושך בשתי ערכאות. פנייה לעורך דין בשלב מוקדם, לפני שליחת מכתבים חריפים, לפני תיקון עצמאי של רכוש משותף ולפני הגשת תביעה, תסייע לבחור את הדרך הנכונה ואת הערכאה המתאימה, ולעיתים גם לסיים את העניין בהסכם מסודר ובלי הליך כלל.
האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ פרטני.





